פירוק חברת תעשיות אלקטרוכימיות בעכו

כשעובדים מפוטרים זועמים

אם נדמה היה כי יהיה לי די והותר בעיסוק האינטנסיבי בתיקים של הבנק למסחר ובית חולים ביקור חולים בנוסף לאשר נדרש ממני בניהול השוטף של האגף, הרי שבמהלך שנת 2004 הסתבר שטעיתי, לאחר שהתעורר הצורך בטיפולי האישי בשני תיקים נוספים ומשמעותיים – תיאטרון הבימה בתל אביב וחברת תעשיות אלקטרוכימיות השוכנת סמוך לעכו. מטבע הדברים בכל אחד מתיקים גדולים אלו חלו במשך השנים התפתחויות ותמורות משמעותיות ואולם באף אחד מהם לא התנסיתי בחוויה שהייתי מגדיר אותה כ"מאוד לא נעימה" – ניסיון של עובדים מתוסכלים וכועסים, שזה עתה נודע להם שהמפעל שלהם נסגר, לפגוע בי פיסית, כפי שאירע הדבר במפעל " תעשיות אלקטרוכימיות" בחודש יולי של אותה שנה.

 מפעל זה התמחה במשך שנים רבות בייצור חומר PVC בתהליכים אשר גרמו לזיהום קרקע המפעל כאשר לטענת העובדים בו שאף הגישו בגין כך תביעת ענק, הדבר גרם לפליטה של חומרים מסוכנים ומסרטנים אשר פגעו בבריאותם ותוחלת חייהם שהתקצרה. עורכי הדין שמונו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה לשמש כמנהלים מיוחדים, לאחר שהמפעל נקלע לקשיים כספיים, לא הסכימו לקבל על עצמם את האחריות הפלילית המוטלת על פי החוק, על מי שממונה על מקום שבו מוחזקת ומוטמנת פסולת רעילה ולא מפנה אותה. הפתרון שנמצא על ידי בית המשפט-למנות אותי –עובד מדינה בכיר בתוקף תפקידי ככונס הרשמי למפרק של המפעל ובכך להיות אחראי העל, על ההליך, כאשר עורכי הדין שטיפלו בניהול השוטף ימשיכו וינהלו את ההליך מטעמנו. בשלב זה המפעל כבר לא ייצר PVC, אולם במכלים שבו הוחזקו עשרות טונות של חומרים מסוכנים, שדי היה בפגיעה קלה בהם, כדי לגרום לפיצוץ ולזיהום סביבתי כבד, בכל אזור עכו והסביבה. עם הודעת בית המשפט על המינוי שלי למפרק, הודיעו העובדים שביקשו להבטיח כי ישולמו להם הכספים המגיעים להם במלואם, על התבצרותם במפעל, תוך איום כי אם תביעותיהם לא ייענו הם יחבלו במתקנים שבו. שוחחתי עם מי שהייתה בזמנו המנכ"לית של המשרד להגנת הסביבה הגברת מיקי הרן, אשר העמידה אותי על חומרת המצב שנוצר ועל הצורך הדחוף לפרק בזהירות המרבית ביותר את ה"מוקש" שהעובדים איימו להפעיל. בבירור שערכתי עם נציגת הכונס הרשמי בחיפה, הסתבר שהמשטרה נערכה מסביב למפעל על מנת לקדם כל תרחיש אפשרי. היה ברור שעלי להגיע למפעל לאלתר ולהידבר עם העובדים.

כשהגעתי לשערי המפעל, לאחר נסיעה ארוכה מהמשרד בירושלים, ראיתי שבאזורים שונים במפעל בערו צמיגים שהעלו עשן אשר הועלו באש על ידי העובדים. בכניסה הראשית למפעל התגודדו כ-50 עובדים ועובדות זועמים. לתומי סברתי כי תפקידי בכוח כגורם אובייקטיבי שמונה רק לאחרונה על ידי בית המשפט, אשר ודאי אין לו כל זיקה למצב אליו נקלעו הם ידוע להם ומשכך גם אם הם לא ישמחו לבואי, לכל הפחות ישתפו עמי פעולה. הסתבר שטעיתי. העובדים שכעסם המצטבר היה מופנה כלפי כל העולם, ראו בי נציג של הממסד שלא היה קשוב למצוקתם והמבקש להביא לסגירת המקום, מבלי להתחשב בהם כלל. ההתבצרות במפעל והאיום לגרום נזק סביבתי, היה הקלף האחרון שנותר בידם לשיטתם ולא הייתה להם כל כוונה לוותר עליו. ביקשתי להבהיר להם את משמעות המינוי שלי על ידי בית המשפט וכוונתי לאפשר פינוי החומרים המסוכנים שנותרו במכלים, מבלי שזכויותיהם יפגעו, אך לא הצלחתי לגבור על רעש הצעקות שהפנו כלפי. יושב ראש הועד ששלט על גובה הלהבות של המחאה, החליט בשלב זה כי אפשר וצריך להתקדם בשיחה והוא הזמין אותי להיכנס לבודקה הצמודה לשער המפעל, על מנת שנשוחח שם. יחד עמנו נדחקו בבודקה עובדים נוספים אשר סרו למרותו ולכאורה נראה היה שהוא אכן שולט בגובה הלהבות. ואולם כנראה הדברים יצאו גם משליטתו. חלק מהעובדים שנותרו בחוץ התקרבו לחלון הבודקה שבסמוך אליו עמדתי וניסו לפגוע בי פיסית ולהלום בי במכת אגרוף. לא מצמצתי, אך בראשי הבזיקה בשבריר שניה המחשבה, האם נהגתי נכון כשהחלטתי להגיע לפגישה באופן הזה. יושב ראש הועד שהייתי האורח שלו, לא נותר אדיש והוא קפץ וחצץ ביני לבין המתלהמים מחוץ, כשהוא מרחיק אותם בצעקות ובנפנופי ידיים. מכאן ואילך חלה תפנית והעובדים נרגעו. הבהרתי לסובבים את תפקיד וסמכויותיי על פי המינוי של בית המשפט, כמו גם הבהרתי להם שאעשה כמיטב יכולתי לסייע בידם לקבל את הזכויות להם הם זכאים. יצאנו לסיור במקום שנראה כמו חוה גדולה של מכלים וצינורות המשתרעת על פני שטח נרחב מאוד בסמוך לחוף הים.

פינוי חומרים מסוכנים דרך הים

מיד עם שובי למשרד בירושלים, פניתי בעניין במכתב למי שהיה אז ראש הממשלה אריאל שרון. בעקבות המכתב התקיימה פגישה של ועד העובדים יחד עמי ומי שהיה אז שר האוצר בנימין נתניהו ולאחריו עם מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר יוסי בכר. כולם כאחד הפגינו רצון טוב ואולם הם הבהירו כי מאחר שההליך באשר לגורלו של המפעל מתנהל בבית המשפט, אין בידם לסייע מעבר לכך. לכאורה הייתה אפשרות לסיוע ביניים, כפי שנעשה על ידי הממשלה במקרה של בית חולים ביקור חולים, שעה שהאוצר הלווה לנו כספים לטובת הגמלאים ועד לקבלת כספי תמורת המכירה של בית החולים, אך כאן לא נראתה באופק אפשרות קרובה שכזו, לאחר שהיה ידוע שאדמות המפעל ספוגות בחומרים מסוכנים ועלויות הניקוי הגבוהות פגעו קשות בערכן. עדיין היה עלינו לטפל בפינוי המכל הגדול שבו אוחסן החומר ממנו יצרו את ה- PVC. בחלופות השונות שנשקלו, המליץ המשרד להגנת הסביבה, על פינוי החומר במפעל על ידי ספינה שתגיע מהים סמוך למקום בו מצוי המכל עם החומר המסוכן ובחיבור שלה לצינור מיוחד יוזרם החומר מהמכל לספינה. העובדים ששמעו על כך ושזכויותיהם טרם הובטחו, איימו לחבל בצינור במיכל ובספינה, אם ננסה לעשות כן. היה ברור שלאחר ריקון המכל לא יהיה בידם עוד נשק של ממש לאיים בו. לאחר ישיבות לרוב במשרד להגנת הסביבה בשיתוף משטרת ישראל שכללו תיאומים ובחינה של כל ההשלכות והתרחישים האפשריים, הגיעה באישון לילה ספינה מיוחדת מטורקיה עד סמוך למפעל, שם חובר אליה הצינור תחת אבטחה כבדה במפעל וסביבותיו, משך יומיים רצופים עד לריקון המכל. למרות שעתה לא נותר בידי העובדים נשק של ממש, לא התעלמנו מהמצב אליו נקלעו שלא בטובתם. בסופו של ההליך, כשהגיעה העת לגיבוש הסדר בין כל הגורמים השונים, דאגנו יחד עם המנהלים המיוחדים עו"ד צורי לביא ורו"ח גבי טרבלסי להבטיח כי גם עניינם לא יקופח והם יקבלו פיצוי, שהוא מעבר למה שהיו מקבלים במידת הדין של דיני הפירוק.

השאר תגובה