עיזבונות לטובת המדינה

פעילות פסיבית לקבלת עיזבונות לטובת המדינה

החלטת ממשלה משנת 1955 הסמיכה את האפוטרופוס הכללי לטפל ולייצג את המדינה ומוסדותיה בכל הנוגע לקבלת עיזבונות שמותירים מורישים ברחבי העולם לטובת המדינה.

העם היהודי התייחד משך הדורות בדברים רבים מאומות העולם, אחד מהם בעת האחרונה, מאז הקמת המדינה, בתחושת המחויבות שיש ליהודים רבים, במיוחד ברחבי העולם אך גם בארץ, לתרום מהונם לטובת המדינה, לא רק בחייהם אלא גם לאחר פטירתם.

הטיפול הישיר בכל הקשור לעיזבונות מול המצווים ברחבי העולם נעשה בדרך כלל על ידי הקונסולים בשגרירויות השונות, אשר פעלו על פי הנחיות שניסחנו והעברנו למשרד החוץ, לידיעתם וטיפולם של הקונסולים במקרים אלה. במדינות בהם הייתה הצדקה לכך, בשל ריבוי המצווים והצוואות, כמו צרפת וארצות הברית, אף העסקנו עובדים מקומיים שטיפלו בנושא מטעמנו באופן פרטני וישיר. במדיניות שבה נקטנו ערכנו אבחנה בין המדינה לבין גופים פרטיים או אפילו ציבוריים הפועלים למטרות פילנתרופיות בקרב יהודי העולם לגיוס אקטיבי של כספים. עמדתנו נגזרה מהתובנה שמדינת ישראל אינה יכולה לפעול כ"שנורר" ולבקש מיהודים שהנם תושבים של מדינות שונות ברחבי העולם, להנחיל להם את ירושתם לאחר פטירתם. לא זו אף זו, פעילות שכזו יכולה הייתה לעתים קרובות, לעמוד גם בניגוד לאינטרסים של קרובי משפחה של המנוחים, המצפים לזכות בירושה, כמו גם של ארגוני קהילה מקומיים המצפים גם הם לקבל נתח מרכוש הנפטר לטובת בני הקהילה. בנוסף, ניתן היה להעריך שפעילות שכזו לא תתקבל בעין יפה על ידי השלטונות המקומיים. אשר על כן קבענו לעצמנו שפעילותינו צריכה להיות בעיקר "פסיבית", במובן זה שעלינו להביאה לידיעת מי שמעוניין בכך מרצונו ומגלה בכך עניין, בדרך כלל לאחר פנייה יזומה שלו לקונסולים הממונים על כך בשגרירויות ברחבי העולם. חלק זה של ביצוע תפקידי של הקשר עם המורישים הפוטנציאליים והטיפול בקבלת הכספים לטובת המדינה ושעל היחידה המבצעת אותה הייתה ממונה עורכת הדין אראלה ילין, היה מהמרתקים בביצוע תפקידי כאפוטרופוס הכללי. כמובן שכאלה היו לרוב, אולם היו כאלה שהותירו חותם מיוחד, בשל זהות המוריש או נסיבות ההורשה.

עיזבון לטובת ילדים שהוריהם נהרגו בפיגועי טרור

אחת הפגישות הראשונות שקיימתי במסגרת תפקידי זה, זמן קצר לאחר כניסתי לתפקיד בשנת 2002 הייתה עם עורך דין מקומי בצרפת, אשר היה מנהל עיזבונה של מורישה שבחייה הייתה בעלת חברה גדולה בפריס, לאחר שניצלה יחד עם בעלה מאיימי השואה. בני הזוג נפטרו חשוכי ילדים. מנהל העיזבון סיפר לי שסך של כ-350 אלף ₪ מתוך העיזבון, יועדו על ידי המנוחה בצוואתה לטובת נפגעי טרור והוא ביקש את המלצתי לאן לייעד את הכספים. בקשת המלצה כזו הנה נדירה, מאחר ובדרך כלל המורישים מייעדים את עיזבונם לטובת מוסד מסוים כזה או אחר מראש. ככל שהם אינם עושים כן, הנוהג הוא לפנות למשרדי הממשלה הרלבנטיים ולבקש את המלצתם המקצועית באשר לייעוד הכספים. במקרה זה התבקשה באופן יוצא דופן המלצתי האישית. אותם ימים היו ימי אינתיפאדה וטרור בדרכים ומשפחות רבות ברחבי המדינה נפגעו כתוצאה מפעולות אלו. התקשרתי למטפלים אצלנו בארץ וביקשתי מהם לברר עם גורמי הרווחה המוסמכים, כמה ילדים נותרו יתומים משני הוריהם גם יחד באירועי הטרור האחרונים. הסתבר שהיו כשלושים ילדים כאלה. בתוכם היו חמשת ילדי משפחת סחירדרר ששני הוריהם נהרגו בפיגוע שהיה בפיצה "סבארו" שבמרכז ירושלים, ששת ילדי משפחת ההורים כהנא ותשעת הילדים של בני הזוג דיקשטיין המנוחים. הצעתי וכך היה שסכום העיזבון חולק בין כל הילדים, כך שעבור כל אחד מהם הוקצה סך של כ-12,000 ש"ח שנשמר בעבורו בקרן נושאת רווחים שהקמנו לצורך כך עבורם במחלקת ההשקעות של האגף. על פי מה שקבעתי, עם הגעתם של כל אחד מילדים אלה לגיל שחרור מהצבא, הועבר להם הכסף שייועד עבורם למה שמצאו לנכון, אם ללימודים, אם לטיול בעולם ואם לכל מטרה אחרת.

יוצרים מצוינות- אם לשם כך נבחרתי לתפקיד – די לי בכך

בדרך כלל שקול הדעת לאשר יעשה בכספים שהורישו מצווים לטובת המדינה  ניתן למורישים, אשר סמוך לפטירתם ביטאו בצוואתם את רצונם לאשר יעשה בכספם לאחר 120. לכן, המקרה שבו באחד הקרנות הגדולות שקול הדעת שניתן לאפוטרופוס הכללי היה מוחלט, היה בהחלט יוצא דופן. מצד אחד הוטלה עלי אחריות רבה לפעול נכון מן הבחינה הציבורית, אך מצד שני הייתה בידי היכולת ליזום פעילויות כאלו, שיכולתי לשער שלו שאלתי את המנוחים עליהם, הם היו מברכים על כך. כזה היה המקרה של בני הזוג פהר, הבעל פול שהיה ד"ר למשפטים ולמדעי המדינה ואשתו רוז, אשר נפטרו עריריים, לאחר שצברו הון רב משך השנים. קודמי בתפקיד אף נפגש עמם בחייהם וכבר אז הקימו יחדיו קרן ציבורית המקצה בכל שנה מתוך קרן של עשרה מיליון דולר סך של כחצי מיליון דולר לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ולאוניברסיטה העברית בירושלים, לטובת מלגות לסטודנטים הלומדים מנהל ציבורי. בני הזוג שהיו חובבים גדולים של מוזיקה, אף תרמו סכומים נכבדים לבית התפוצות בתל אביב, לטובת הקמת מרכז למוזיקה יהודית במקום. מבין הצעות שונות לפרויקטים שעלו משך השנים ובחנו את האפשרות לעשות שימוש בכספים שהקדישו בני הזוג, מצאתי מתוכם ארבעה כראויים ומתאימים במיוחד, מתוך מחשבה שלו היו נשאלים בני הזוג המנוחים על כך מראש, הם היו מברכים עליהם. אחד מהם הוא כזה שלדידי הוא אחד מהמקרים שעליהם יכולתי לאומר כמי שכיהן בתפקיד ציבורי משמעותי זה, משך שנים כה רבות, כי אם נבחרתי למלא את התפקיד של האפוטרופוס הכללי, רק על מנת לבצע את הפרויקט הזה, הרי שדי לי בכך וכל שאר הדברים שנעשו על ידי הם בבחינת "בונוס" לגביו. הידיעה כי בני הזוג היו חובבי אומנות ונותרו עריריים הובילה אותי לבדוק אפשרות ליזום פעילות לטובת ילדים ובני נוער בתחומי האומנות השונים. מטבע הדברים, חשבתי על סיוע מכספים אלה, לטובת אלה הנמצאים בשכונות מצוקה ובערי הפריפריה, שלא רק שידם אינם משגת לממן השתתפות בפעילות מעין זו, אלא גם שאינם נגישים אליה כלל, לאחר שהוריהם בדרך כלל טרודים בפרנסתם וקיום הבית והאפשרות שלהם "לצרוך תרבות" בזמנם הפנוי אפסית, כאשר לעתים נלווה לכך אפילו חוסר מודעות למשמעות שיש לכך. את הגברת דורית אלטשולר אשר שימשה כמנהלת השירותים החברתיים בעיר תל אביב יפו, הכרתי בקורס לבכירים בשירות הציבורי בו השתתפנו יחדיו מספר שנים קודם לכן. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב להתייעץ עמה כיצד נכון לקדם בערי הפריפריה את הרעיון שהחל להבשיל אצלי. נפגשתי עמה בתחילת השנה בינואר 2009 וסיפרתי לה בתמצית על הרעיון שלי לסייע מהקרן שהותירו בני הזוג לילדים שידם אינה משגת, כך שיוכלו להגיע ולהשתלב בחוגים שונים של אומנות כמו תאטרון, מוזיקה, סרטים, אומנות פלסטית וריקודים. "זה השלב הראשון" הבהרתי לה "הרי כל מה שנדרש לילדים שימצאו כמוכשרים לכך מבניהם זו ההזדמנות להיחשף לכך ולהוכיח את כישרונם. בשלב הבא נוכל לתת למצוינים שבהם את האפשרות להמשיך וללמוד, כהכנה להצלחה בתחום זה, אם יבחרו לעסוק בו, בהמשך חייהם". דורית התלהבה מהרעיון. עבורי היה בכך סימן חשוב כי אני בכוון הנכון. בהמשך למדתי לדעת ממנה, כי היא מבקשת שנפעיל את הפרויקט בשכונות שונות בתל אביב, בהם מתגוררים בני נוער בסיכון ובמצוקה. "לפני שתרחיק לפריפריה הרחוקה" אמרה לי דורית "אני מציעה שנתחיל את העשייה כאן אצלנו, יש לא מעט שכונות אצלנו העונות על הקריטריונים שמנית לקידום הפרויקט. את הלקחים שנפיק, תוכל ליישם בפעילות דומה בערי הפריפריה". דורית הצביעה על יתרון נוסף שיכול להיות בקיום הפרויקט בשלב ראשון בעיר תל אביב וזאת על ידי חיבור של כל אחד מהנושאים לגורם שיהיה "עוגן" מקצועי מלווה ומפקח. בתחום האומנות הפלסטית מוזיאון תל אביב, בתחום התאטרון – תאטרון הקאמרי, בתחום עריכת הסרטים -הסינמטק, בתחום המוזיקה -התזמורת הפילהרמונית ובתחום הריקודים –בית הספר לריקוד של אלי מזרחי. ביקשתי ממנה שהות קצרה לשקול את העניין שלאחריה השבתי בחיוב להצעתה. לא הצטערתי על כך.

 הפרויקט שזכה לשם "יוצרים מצוינות", התגלה כהצלחה מעל ומעבר, לכל אשר שיערנו, גם אני גם דורית וגם הגורמים המקצועיים שלוו אותנו בעיריית תל אביב, באגף המתנ"סים ובגופים החברתיים ברחבי העיר. כך במסגרת השנה הראשונה של הפרויקט הגענו לכ-8,000 ילדים משכונות לא מבוססות מ- 28 בתי ספר ברחבי העיר תל אביב יפו, אשר השתתפו בתהליך היצירה והבחירה. במהלך הפרויקט נחשפו הילדים לתחומי התרבות והאומנות השונים, תאטרון, מחול, ציור, בימוי סרטים, ונגינה ושבעבור החלק הארי שבהם הייתה זו הפעם הראשונה לחוות את החוויה בעוצמה שכזו ובכלל. בהמשך התהליך נבחרו מתוכם כ-600 ילדים שהוכתרו כמצוינים ובחיבור עם "מוסדות העוגן" הציגו תוצרים נפלאים, כל אחד בתחומו. מעבר לערך המשמעותי של חשיפת הילדים למוסדות התרבות ולפעילות תרבות שמכאן ואילך יהיו עבורם נכסי צאן ברזל, שישפיעו על תחומי התעניינותם כנערים ואחר כך כבוגרים/הורים לילדים, הרווחנו כולנו תוצרים נלווים, לא פחות חשובים אגב הפעילות המיוחדת הזו. מנהלים ומורים מבתי הספר בהם למדו התלמידים, סיפרו לי בהתרגשות רבה על התרומה הגדולה שהייתה בפעילות מיוחדת זו לילדים, שבחלקם לא היו

מהבולטים והמצטיינים בלימודים הרגילים. מעבר לכך שהייתה בכך הזדמנות למחנכים הטמיע בילדים במהלך התהליך של היצירה שהם התחברו אליו מרצונם, ערכים של משמעת והקשבה לאחר, נוספה לכך ההכרה אליה הגיעו הילדים ובני הנוער שיש ביכולתם להצטיין בתחומים אלה, מה שגרם לשיפור של ממש בביטחונם העצמי ובהכרה שלהם בערך יכולתם להצליח. בכל אלה היה להשפיע באופן ישיר ותוך זמן קצר, על המוטיבציה שלהם והצלחתם בלימודים. שיתופם של ההורים בתהליך, לאחר שאלה הוזמנו והגיעו לתערוכות ולהופעות הסיום של ילדיהם בתיאטרון הקאמרי, בסינמטק ובאולמות הריקוד של בתי הספר, פתח אצל חלק מהם צוהר של קשר לעניין וגאווה בעשיית הילדים שלהם ואף למוסדות אלו, לאחר שקודם לכן חלק לא מבוטל מהם היה עסוק בטרדות היום יומיות של עול הפרנסה, כשאפשרות של ממש לשפה משותפת שלהם עם ילדיהם בכל האמור לחומר של מערכת הלימודים הרגילה, לא הייתה כמעט קיימת. הממונים על אגפי החינוך והרווחה בעיריית תל אביב, סיפרו גם הם על תוצרים נלווים חשובים שהיו לתוכנית במעגל רחב יותר מזה של הילדים עצמם והוריהם. הסתבר ששיתוף הפעולה שיזמנו בין המרכזים הקהילתיים והמתנסים ברחבי העיר, לבין בתי הספר בהם למדו התלמידים, הביא להדוק הקשר ביניהם, כמו גם לחיבור שלא היה קודם בין האגפים השונים בעירייה שעסקו בעניינם של אותם אוכלוסיות בתחומים השונים של חנוך ורווחה, וכפועל יוצא מכך לייעול השירות שניתן על ידם. מנהלי בתי ספר אחרים בעיר שתלמידיהם היו ממשפחות בעלי רווחה כלכלית ושלא נכללו במערך הפעילות שלנו ששמעו על תוצרים נפלאים אלה, פנו וביקשו לקבל מהעירייה את התכנים של התוכנית שהפעלנו, על מנת להפעיל אותה אצלם במימון עצמי.

הפעילים המרכזיים של התוכנית בעירייה, הזמינו אותי ונעניתי בשמחה להגיע לכל אירוע סיום שבו הציגו הילדים והנערים בכל אחד מתחומים את התוצרים שלהם. אלה כללו, בין היתר, תערוכה של הציורים שציירו ואשר הוצגה במוזיאון ביפו העתיקה, מופע מוזיקלי שבו ניגנו הילדים החל מכיתה א' בהרכבים שונים על כנורות ובפסנתר ומופע מחול בסיום השנה בביה"ס בשכונת התקווה, שבו הפליאו הילדים לרקוד בזוגות ובקבוצות, בבגדי מחול ונעלי בלט שרכשנו במיוחד עבור אלה שלא הייתה באפשרות הוריהם לעשות כן. אירוע מרגש במיוחד נרשם בפרויקט של קבוצת הילדים שערכו סרטים בשיתוף צוות מקצועי מהסינמטק ושהוקרן על ידם במקום. אחד מהסרטים שנבחר על ידי אחת הקבוצות מביה"ס תיכון עירוני ט', היה על אשת התקשורת אילנה דיין שלמדה בעבר באותו ביה"ס ושיחד עמה הם חזרו בסרט לימים בהם היא חבשה את ספסל הלימודים כשחלק מהמורים אצלם למדה, מלמדים בו עד היום. אילנה שהגיעה לאירוע הסיכום, דיברה בסוף ההקרנה בפני הילדים הקשובים, על המסר שחשוב לה להעביר להם,כי גם מי שלא "מרופד" כדבריה, בהורים מבוססים יכול להצליח. בנימה אישית היא סיפרה להם, שבעקבות הכנת הסרט ולבקשת הנערים שערכו אותו, היא נפגשה עם הוריה בביתם ביד אליהו על מנת להביא להם לצורך הסרט תמונות מתקופת ילדותה. ארבעה ימים לאחר מכן אביה נפטר בפתאומיות. בדיעבד הסתבר שהקשר להכנת הסרט, הביא למפגש האחרון שלה עם אביה זמן קצר לפני פטירתו. בשלב הזה היא מחתה דמעה והתקשתה לדבר. היא הודתה לילדים, נפרדה מהם לשלום ועזבה את האולם. כשהיא יצאה, בירכתי את הילדים כפי שנהגתי בסיום של כל אירוע על פרי יצירתם, וסיפרתי להם על בני הזוג פהר שנפטרו עריריים ושנדיבותם אפשרה לכל אחד מהם לקבל את ההזדמנות ולהוכיח את כישוריו. על מנת שההנצחה לא תהיה רק זמנית לשנת הפעילות הראשונה והשנייה עליה החלטנו גם בהמשך, יצרנו קשר עם קרן רבינוביץ' לקולנוע בתל אביב ובשיתוף פעולה עימם נרתמנו להפקת סרט, שגם דרכו יונצח פועלם של בני הזוג פהר ושעלילתו תהיה התיעוד של קבוצת הנערים, בשעה שזו ביימה והציגה ביחד עם תאטרון הקאמרי, הצגה העולה מסיפור חייהם במידה כזו או אחרת והנושאת את השם "בטון אחר". ההצגה שעוסקת בדילמות המעסיקות את בני הנוער בבתי הספר, במקומות בהם קיימים מאחורי הקלעים אלימות והתעללות, התגלתה כמוצלחת כל כך, עד שבתי הספר ברחבי העיר ביקשו כי זו תוצג אצלם, על מנת שיוכלו לקיים אצלם דיון בעקבות העלאתה. גם הסרט שנקרא בשם "לא בשכונה שלנו" בבימויה של אלה זהרנו זכה להצלחה לא מבוטלת כשהוכרז כזוכה של פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואומנות לשנת 2014.

לאור הראיה שלי את הדברים וההצלחה המרשימה שנחלנו בפרויקט, זה לא היה מפתיע שמשהוזמנתי במהלך קיץ 2010 להרצות בכנס שערכו מנהלי תיאטרון הבימה פרסתי בפניהם את "אני מאמין" שלי למהות החזון שצריך לדעתי להיות לתיאטרון הבימה כתיאטרון הלאומי. בדבריי התייחסתי לכך שאני יכול לחשוב על שני נושאים רלוונטיים שהתיאטרון צריך להתייחד בו כתיאטרון לאומי. הראשון – לגרום לכך שהעשייה בתיאטרון תהיה כזו שתחושת השייכות אליו ולאשר נעשה בו לא תהיה רק למגזר כזה או אחר של האוכלוסייה אלא למגזרים רחבים מגוונים שונים של החברה הישראלית. את הנושא השני קישרתי ישירות למה שעשינו בהצלחה רבה עם עירית תל אביב בקרן פהר והתייחסתי לחיבור של התאטרון לפריפריה כשאמרתי:" דיברו על כך שהתיאטרון צריך להגיע לפריפריה ולהיות שם. התיאטרון עושה זאת לכאורה כבר היום, כאשר הוא מגיע לשם ומציג מדי פעם. אני רוצה לדבר על התמקדות בפריפריה באופן אחר. אני רוצה לדבר על כך שצריך להגיע לנוער, לצעירים שנמצאים במקומות האלה ובעיניי פריפריה זה גם שכונות בדרום תל אביב וביפו. אותם עיירות ושכונות שילדים אינם חשופים בהם לתרבות ואומנות ואינם מגיעים לשמוע את התזמורת הפילהרמונית ולא למוזיאון תל אביב, גם לא להבימה, לפעמים למרות שהם גרים בתל אביב. התיאטרון הלאומי צריך להיות מחויב לדברים האלה. בהבנה שלי את הדברים, הדור המבוגר שנמצא במקומות אלה של הפריפריה היה טרוד משך השנים בהישרדות, בעול הפרנסה ובקיום היומיומי. הוא לא תמיד ידע גם אם רצה בכך, מה מציגים בהבימה, כי לא היה לו זמן אולי גם לא האמצעים והוא לא יכול היה להגיע לתיאטרון. אבל אנחנו צריכים לרצות שהילדים של הדור הזה ידעו זאת. שהילדים יבינו ויחשפו לכך. לשם כך צריך התיאטרון כולו, מההנהלה דרך השחקנים וכלה בעובדים, להגיע אל הילדים והנוער במקומות אלה במסגרת חוגים לדרמה, במסגרת חוגים לתיאטרון ולאפשר להם לחוש את החוויה מקרוב. צריך להגיע למקומות אלה ולעשות את הפעילות הזו עם הילדים ולא רק להציג בפניהם כפי שזה נעשה היום. כי לא פעם ילדים אלה לא שמעו על כך ואם שמעו על כך אין להם את האמצעים להגיע לבתי ספר למשחק ולפתח את הכישרון שאולי חבוי בהם. אם אנסח זאת בקצרה אומר כי "אף פעם הם לא קיבלו את ההזדמנות לכך ".

250 מיליון ₪ ויצירות אומנות לטובת המדינה

פגישה מיוחדת שהותירה בי את רישומה המיוחד ובעקבותיה קיבלה המדינה יצירות אמנות יקרות ערך וסכומי כסף נכבדים הייתה עם יהודי קשיש וחביב , איניאס הלנברג שמו אשר התקיימה בבית אבות סולידי ולא יוקרתי בפרברי פריז. איניאס ביקש מהנציגה שלנו בצרפת להיפגש עמי באופן אישי, כדי להבטיח שאקיים את משאלתו לפקח על ביצוע ההוצאה לפועל של צוואתו על פי רצונו, זאת כתנאי לכך שהוא יפקיד בידנו את צוואתו שבה הוריש את כל עזבונו לטובת מדינת ישראל. איניאס סיפר לי על הכאבים העזים שסבל בברכיו ועל רצונו שהכספים שהוא מוריש ישמשו למטרה של טיפול ושיקום חיילים ואזרחים בישראל, הסובלים מבעיות המצריכות שיקום דומה לשלו. כשנה לאחר פגישתנו נפטר איניאס ז"ל כשהוא קרוב לגיל 80. בשל היותו של העיזבון שהוריש המנוח חריג על פי כל קנה מידה של עיזבונות שטופלו על ידנו משך השנים, ראינו לנכון להביא את סיפור נדיבות ליבו לידיעת הציבור הרחב. וכך בערב חג הפסח של שנת 2005, עוטרו עיתוני החג הראשיים בכותרות של עמודי החדשות, בסיפור חייו ותרומתו המופלאה של מר הלנברג המנוח. העיתון ידיעות אחרונות בחר בכותרת "שי לחג", כשלצידה שתי תמונות, האחת "התופרת" של פיקאסו והשנייה "אישה עם כובע ופרחים" של רנואר. במעריב הייתה הכותרת "מתנה לחג", כשלצידה תמונות של ואן גוך וסיסלי, כשלצדם כיתוב על שווי התמונות, כל אחת מהן מעל כמיליון דולר. העיתונים סיפרו בהרחבה את סיפורו של איניאס, שאף פעם בשיחותיו עמנו לא נקב את הסכום המלא שברצונו להוריש למדינה. לא רק זאת, מראהו – כשהוא נשען על מקל ולבוש בפשטות, אפילו באופן מרופט משהו, לא היה בו להעיד אפילו במשהו על עושרו המופלג. בשיחתנו, הוא סיפר לי כי הוא התעשר מאוד בתחום שבו התמחה עשרות בשנים רכישה ומכירה של יצירות אומנות, שעם השנים עלה ערכן מאוד. חלק מהתמונות שטרם נמכרו ושהוחזקו על ידי גלריה בניו יורק, ביקש מר הלנברג לתרום למוזיאון ישראל בירושלים. בפגישתי עם מנהל הגלריה בה הוחזקו התמונות בהם סחר בניו יורק, על מנת לתאם עמו את סדרי העברתם של התמונות לישראל, הסתבר לי ששווי התמונות – רק אלה שהיו מוחזקות באותה העת בגלריה והיו שייכות לו- עמד על קרוב לעשרה מיליון דולר. הסקנו, שאם זה שווי התמונות שהוא הוריש, כנראה שהסכום הכולל מהווה ירושה "נאה" אף יותר, למדינה, אזרחיה וחייליה. לא שיערנו עד כמה. ואכן רק לאחר פטירתו, כשכספי הירושה הועברו אלינו על פי צוואתו, הסתבר שהסכום הכולל שהוא הוריש לטובת המדינה עמד על כ-250 מיליון ₪.לא פחות. בהתחשב בכך שממוצע הסכום השנתי שהתקבל אצלנו בכל שנה מכלל התורמים ברחבי העולם עמד על כ-100 מיליון ₪, אין ספק שהיה זה סכום שניתן להתכבד בו. את הכספים שהוריש המנוח לצרכי שיקום, הוחלט לחלק בין 6 מרכזי שיקום בבתי חולים ברחבי הארץ, לא לפני שנדרשה הכרעה של בית המשפט הגבוה לצדק בעניין, לאור מאבק משפטי שהתנהל באשר לאופן חלוקתם. מימוש צוואתו בכל האמור לתמונות היה פשוט יותר. עד היום מוצגות, מפעם לפעם, לראווה, במוזיאון ישראל שבירושלים התמונות שהוא הוריש.

השאר תגובה