ניהול נכסי נעדרים

בן שנעדר. האם אמו זכאית לעשות שימוש בכספים השייכים לו?

מקרה זה כמו רובם ככולם של המקרים שהובאו להכרעתי וקיפלו בתוכם סיפורי חיים שלמים של אנשים ומשפחות חלקם מרגשים במיוחד. סיפור חיים כזה היה המקרה של נעדר, בן משפחה שיצא יום אחד מבית הוריו במרכז הארץ ולא שב אליו יותר. בעיתון הארץ פורסמו לפני כעשרים שנה נסיבות היעלמו, לאחר שנפצע במלחמת יום כיפור ומאוחר יותר החליט לחזור בתשובה ואט אט התרחק מבני משפחתו. ביום חתונת אחותו שהתקיים בסמוך לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, המתינו כל הנוכחים לבואו, ואולם הוא לא הגיע, לא לחתונה וגם לא לאחר מכן, לאחר שהוא נעלם מבלי להשאיר כל סימן חיים. כל ניסיונותיהם של בני המשפחה לאתרו העלו חרס. מאחר ולא הייתה ראייה החלטית לכך שהוא חלילה נפטר, דחה בית המשפט בקשה של בני המשפחה שנואשו מהאפשרות שישובו ויראו אותו, להצהיר עליו כמי נפטר, מה שהיה מאפשר לבני המשפחה הנואשים, "לסגור" ולו מן הבחינה המשפטית, פרק טראגי זה בחייהם.

בנסיבות אלו שבהם לא היה יורש חוקי לנעדר, הועבר לניהולנו רכושו שכלל פיקדון בשווי כמה עשרות אלפי שקלים, שהיו סגורים בחשבון הבנק שלו. בני המשפחה שפנו אל הגורמים המקצועיים אצלנו וביקשו שנעביר סכום זה לטובת אמו החולה סורבו על ידם לבקשה, בנימוק שהחוק היבש אינו מאפשר להעביר כספים של נעדר אלא ליורשיו. עם כל ההבנה לסיטואציה הטרגית, האימא אף פעם לא הוכרזה כיורשת של הבן שאפשר והוא היה עדיין חי היכן שהוא, אולי אפילו הקים בינתיים משפחה משלו. במקרה כזה, ככל שאכן הוא היה מגיע ביום מן הימים ומבקש מאתנו לקבל את הכספים השייכים לו, לא יכולנו להבטיח כי אמו תוכל להשיב לו אותם, ככל שהיה עומד על השבתם.

עורכי הדין של המשפחה לא ויתרו ופנו לבית המשפט, בבקשה שזה יורה לנו להעביר את הכספים לאם, בכל אופן. השופטת יהודית שטופמן מבית המשפט המחוזי בתל אביב בפניה הובא העניין כתבה לאחר הדיון הראשוני, בהחלטתה: "מומלץ לצדדים בכל לב למצוא פתרון אשר יהא נכון ומתאים מבחינת האם המבקשת ויגן כמובן על האינטרס של הנעדר". בשלב זה הובא המקרה לידיעתי והכרעתי על ידי הגורמים המקצועיים אצלנו, שהונחו כאמור על ידי בית המשפט לנסות ולמצוא בכל אופן פתרון המניח את הדעת לסיטואציה האנושית והלא שגרתית שהתעוררה. עמדתם של אלה שהובאה בפני, לא השתמעה לשתי פנים. על פי החוק היבש איננו מוסמכים להעביר את כספי הבן לאם. גם סעיף בחוק המסמיך את האפוטרופוס הכללי בנסיבות מסוימות, לתת הלוואה מכספים המנוהלים על ידו, מיועדת למצבים בהם הדבר עולה עם טובתו של הנעדר, כמו למשל לצורך שיפוץ נכס השייך לו, על מנת שנוכל להשכיר אותו. יהיה זה מרחיק לכת –כך טענו הם בפני- לפרש סעיף זה כמסמיך אותנו לאשר מתן "הלוואה" בלתי מותנית לאם, מקום שאפשר ודעתו של הבן שעזב את ביתו כלל לא הייתה נוחה מכך, כמו גם קשה יהיה להבטיח כי היא תוחזר על ידה אם זה יחזור לפתע. הפתרון שהם הציעו, להעביר בתום תקופת הניהול על ידנו על פי החוק, את הכספים לאוצר המדינה, שאז הגורמים הרלוונטיים באוצר ישקלו אם הם יכולים להעביר את הכספים לאם. שקלתי את נסיבות התיק, נסיבות חייה הטרגיות של האם עם היעלמו של הבן, העובדה שלא היה מדובר בסכום כסף גדול במיוחד ואת אמירתה של השופטת שלא הותירה ספק, כי היא רואה חשיבות במציאת פתרון בסיוע לאם בכספים אלו. כל אלו הובילו אותי למסקנה, שנוכל לקחת על עצמנו סיכון, שאם וככל שביום מן הימים יגיע הבן או יורשיו וידרשו מאתנו את הסכום הזה, לאחר שהוא לא יושב להם על ידי בני המשפחה, נישא בו מתקציבנו. זה היה התרחיש הקיצוני ביותר כמובן. קודם לכן התניתי ופרקליטי האם נענו לכך, כי "ההלוואה" מכספי הנעדר, תינתן על ידנו כנגד בטחונות -התחייבות האחים האחרים והאם בחתימתם על שטר חוב כי הם ערבים להשיב את סכום ההלוואה בתוך 30 יום בשווי הראלי שלה, בכל מועד שהשבתה תידרש בעקבות הופעתו של הבן או יורשיו, אם בכלל, ביום מן הימים. חשבתי לעצמי שהאם והאחים יהיו מוכנים לשלם אף יותר, ובלבד שיקבלו אות חיים מבנם האבוד. בית המשפט שההסכם הובא לאישורו, בירך על המוגמר ובכך באה לסיומה פרשה נוספת מפרשיות סיפורי החיים בתיקים אלו.

השאר תגובה